האם מותר להפריש ל'ארגון בנקל' מכספי מעשרות

כידוע, העול הכלכלי הכבד המונח על כתפי ההורים להשיא את ילדיהם, הוא נושא כאוב, מדובר וידוע, המטריד הורים רבים – שנים רבות עוד בטרם בא עת כלולות.

במשך השנים עלו יוזמות ופתרונות שונים למצוקה הגדולה אך ללא הצלחה ולאחרונה השיקו ראשי ארגון 'בנקל' מיזם חדש, בהדרכתם וע"פ הוראותיהם של הדיינים החשובים, ראב"ד בני ברק – הגאון הרב יהודה סילמן שליט"א, וראב"ד ביתר – הגאון הרב צבי ברוורמן שליט"א, הרעיון הכללי הוא לפתוח פוליסת חסכון בחברה שתעמוד בכללים הנוקשים שהציגו הדיינים שליט"א, הפוליסה תושקע במלואה במחקה מדד אס אנד פי חמש מאות ומידי חודש בחודשו יפקידו ההורים את אותו סכום שהם היו מפקידים בגמחי"ם השונים ע"מ לקבל בסוף הלוואה, אך בשונה מהגמחי"ם, בפוליסה זו הם יוכלו להגיע אי"ה לסכום גבוה שיספיק לכל צרכיהם ויגיע כמעט לאותו סכום שהיו מקבלים כהלוואה.

ונשאלת השאלה, האם ניתן להפריש מכספי מעשרות את כספי החסכון המושקע במיזם 'מחתנים בנקל'?

שורשי השאלה הם: ראשית האם מותר להשתמש בכספי מעשרות לצורך מימון נישואי הילדים. ואת"ל שמותר, האם רשאי אדם להניח בצד את כספי המעשרות למשך לצורך מטרה עתידית בזמן שיש לפניו צורכי צדקה בהווה. ואת"ל שמותר, האם יש היתר להשקיע כספי צדקה ומעשרות בעסקאות והשקעות.

על מנת להשיב, נרד תחילה לשורש הדין של מעשר כספים. ומשם להלכות המעשיות.

ענף א – מעשר כספים הוא חיוב דאורייתא או דרבנן או מנהג בעלמא

דעת הסוברים שהוא חיוב מעשר עני מדאורייתא

שנינו בגמרא (תענית ט.): "אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב 'עשר תעשר' – עשר בשביל שתתעשר". ובתוספות (ד"ה עשר) העתיקו את לשון הספרי[1]: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין, תלמוד לומר 'את כל'". לפי מקור זה שהביאו התוספות, מעשר כספים הוא דין דאורייתא, שלמדו חז"ל מן המקרא דכשם שחובה על כל אדם לתת מעשר עני מפירותיו כך חובה עליו לתת "מעשר עני" מממונו וכן נקטו השער אפרים (פ"ד) ועוד אחרונים.

ונראה שכן דעת הספר חסידים (קמ"ד), שכתב וזה לשונו: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת' (מלאכי ג י). גדול הפרשת מעשר שאמר הקדוש ברוך הוא 'בחנוני', מכל דברים אחרים שאסור לנסותו שנאמר 'לא תנסו את ה' אלהיכם'. אותו המעשר הוא מעשר עני, לתת לעניים מעשר מכל אשר ירויח אדם וכו', ואוי להם המעכבים מעשרותיהם, כי לבסוף לא ישאר להם בידם כי אם המעשר, והיינו דכתיב (במדבר ה' י') 'ואיש את קדשיו לו יהיה'. הרי שגם לדעתו מעשר כספים הוא חובה מדין תורה בגדר מעשר עני".

דעת הסוברים שהוא שיעור במצוות צדקה מדרבנן

הרמב"ם (מתנו"ע פ"ז ה"ה) בדיני מצוות צדקה פירט את שיעורי החיוב: "אם ידו משגת, יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר. ואחד מעשרה מדה בינונית. פחות מכאן עין רעה". והשלחן ערוך (יו"ד סי' רמ"ט ס"א) העתיק דבריו להלכה.

וכתב הט"ז (יו"ד סי' שלא ס"ק לב) "דממה שכתבו הרמב"ם והשו"ע שהשיעור הבינוני של כל אדם הוא עשירית, יש ללמוד דמעשר כספים הוא גדר חיוב גמור". והיינו דלדעתו מעשר כספים הוא שיעור שקבעו חכמים בעיקר מצות צדקה, ואף שנתנו חז"ל כמה שיעורים אבל זהו השיעור העיקרי שקבעו.

דעת הסוברים שהוא מנהג בעלמא

כתב המהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' ע"ד): "מעות מעשר וכו' אף על פי שאינו מן התורה אלא מנהג וכו' כבר זכו בהם עניים ע"י מנהג שכך נהגו כל הגולה, ואין לשנות מעניים למצוה אחרת שאין לעניים צורך בהן". ושפתיו ברור מיללו, דמעשר כספים אינו חיוב מדינא אלא מנהג.

וכן נראה שהבין הב"ח (יו"ד סי' שלא ס"ק יט) לאחר שדן בדיני מעשר עני של פירות לשנות מעניים למצוות אחרות, סיים: "ומיהו אין זה אלא במעשר עני מזרע הארץ שהיא מצוות עשה של תורה, אבל מה שאדם מעשר ממה שמרוויח במשא ומתן ככספים ושאר רווחים, אינו בכלל זה וכו' שהרי אינו חייב בה לא מהתורה ולא מדרבנן".

פסקי האחרונים בתראי

להלכה: בפתחי תשובה (יו"ד סי' שלא ס"ק יב) העתיק את דברי המהר"ם מרוטנבורג שמעשר כספים אינו אלא מנהג. ובתשובה מאהבה (ח"א סי' פ"ז) מנה כמה וכמה מגדולי האחרונים שנקטו כן – ה"ה הפני יהושע הקדמון (שו"ת סי' ב'), היעב"ץ (ח"א סי' ו') וכן נוטה החוות יאיר (סי' רנ"ד). והוסיף שם לבסס שיטה זו שהוא מנהג בעלמא, דהרי אף שהתוספות העתיקו לשון הספרי, בפסקי תוספות לא נשנו הדברים. וגם הרא"ש בפסקיו לא העתיק הספרי, ובודאי טעמו מפני שרבו המהר"ם מרוטנבורג סובר שאינו אלא מנהג, ודברי הספרי הם כדברי אגדה ולא כילפותא גמורה. וגם הרמב"ם והשו"ע שכתבו שמעשר כספים הוא מידה בינונית של כל אדם, אין הפירוש שחז"ל קבעוהו כחיוב גמור.

ואמנם אם נהג שלוש פעמים מעשר כספים, נתחייב בזה כדין מנהג של מצווה, וכמו שהכריע המשנה ברורה (סי' תקצז ס"ק ו) דמנהג של מצוה נעשה כנדר כשהורגל בה שלוש פעמים ויותר, או אפילו אחר פעם אחת אם חשב בשעת מעשה שינהוג כן לעולם.

ענף ב – נתינת מעשרות לקרוביו העניים

יש ללמוד צדקה ומעשר כספים ממעשר עני שהותר לתת לקרוביו העניים מחצה

במסכת פאה, בדיני מעשר עני נאמרו שיעורים שונים כמה יש ליתן לכל עני. ושנינו שם (פ"ח מ"ו): היה מציל, נותן מחצה ונוטל מחצה. וביארו המפרשים, שאם רוצה להציל ולשמור את המעשר עני לקרוביו העניים, יכול לשמור מחצית ממעשרותיו. ומבואר שבמעשר עני מותר לשמור לקרוביו העניים מחצית ממעשרותיו, אך לא יותר.

ובאור זרוע (צדקה כ"ב) לאחר שביאר את המשנה והגמ' בירושלמי, כתב ללמוד ממעשר עני לצדקה ומעשר כספים, וזה לשונו: ומכאן אני המחבר למד על אדם שעישר את ממונו או נתן כך ממונו לצדקה, שיכול ליתן לקרוביו מאותה צדקה או מאותו מעשר עד מחצה, כדאשכחן גבי מעשר עני וכו', ורואה אני שהדברים ק"ו, ומה מעשר עני שהתורה זכתה לעניים וחייב בעל השדה לעשר אפילו הכי נותן לקרוביו, צדקה שאדם נותן מדעתו לא כ"ש שיתן לקרוביו עד חצי, עכ"ל. וכן דעת רבים מן הראשונים.

חידשו הראשונים שבסתם צדקה ומעשר כספים מותר לתת הכל לקרוביו העניים

יתירה מזו חידש האור זרוע: ונראה בעיני דוקא שהפריש הצדקה כדי לחלק בין עניי העיר או בין עניים דעלמא אז לא מצי ליתן לעניי קרוביו אלא למר מחצה ולמר שני חלקים, אבל אם הפריש הצדקה בסתם ולא גילה בדעתו בשעת הפרשה שיש דעתו לחלקה בין עניי העיר ובין עניים דעלמא, זכו בה קרוביו עניים כי מסתמא כל הנותן צדקה על דעת התורה נותן והתורה אמרה ענייך קודמין לעניים אחרים. ועוד, הואיל והוא עשיר, קרוביו העניים אינם מוטלים על הגבאי שבעיר לפרנסם כי אם עליו, כדפריש' לעיל, נמצא שזו הצדקה שלהם היא הלכך הם זכו בה, כך נראה בעיני אני המחבר, עכ"ל. כלומר שההגבלה לתת רק עד מחצה לקרוביו היא כשפירש שהצדקה והמעשרות יהיו לכלל העניים, אבל בסתמא וכ"ש אם לכתחילה כוון להפרישם לקרוביו יכול וצריך לתת לקרוביו את הכל.

וכן כתב הריקאנטי (שו"ת סי' סג): מיהו אם הפריש אותה בסתם ולא הזכיר עניי העיר או עניי עולם זכו קרוביו בכולה, דכל הנותן צדקה לדעת התורה נותנה, והתורה אמרה ענייך קודמין לעניים אחרים.

וכעין זה בתשב"ץ קטן^[2]  (סי' תה): אם נדר אדם מעות לצדקה, יכול ליתנם אפילו לקרוביו. וכן המעשר כולו יכול ליתן לקרוביו, עכ"ל. וגם בריצב"א (הו"ד במרדכי במסכתא בבא בתרא תק"ב) לאחר שבירר שם דבצדקה שפסקו עליו פרנסי העיר אינו יכול ליתנה לקרוביו העניים, כתב: "אבל יחיד שהתנדב צדקה לעצמו יש בידו ליתנו לכל מי שיחפוץ".

האחרונים נחלקו בזה

וכדברי הראשונים פסק החכמת אדם (כלל קמה ה"ה), שאם פסק צדקה ופירש שתהיה לעניי עולם רשאי לתת לקרוביו עד מחצה [וי"א עד שני שליש]. אבל בסתם צדקה, יש לו לתת את כל הצדקה כפי סדר הקדימה שקבעה תורה שענייך קודמים, והיינו כמו שפירש שם בהלכה א' שאם אביו ואמו עניים נותן להם את כל הצדקה שלו, ואם נותר בידו או שאינם עניים, נותן כל הצדקה שבידו לבניו הגדולים וכו'.

אולם הגן המלך (סי' ע)^[3] כתב: מי שיש לו עניים קרובים, נראה שיכול לחלק הצדקה שדרכו ליתן מחצה לקרוביו ומחצה לעניי עולם. וראיה מפ"ח דפאה משנה ו' דקתני נוטל מחצה ונותן מחצה היה לו דבר מועט נותן לפניהם והן מחלקין ביניהן.

גם המהר"ם זיסקינד (סי' יט) הבין שאינו יכול לתת לקרוביו את כל הצדקה, ודין ענייך קודמים היינו שבצורת החלוקה נותן להם חלק גדול יותר, ועל כן כתב שם שמי שהיו לו ארבע מטבעות צדקה ויש לפניו עניי עירו וקרוביו, צריך לתת שלושה לקרוביו ואחד לעניי עירו, עיי"ש היטב.

אבל במהרש"ם (ח"א סי' לב) חלק עליו, והביא את דברי הראשונים שקדימה לקרוביו היינו שנותן את כל הצדקה שבידו לקרוב יותר. והוסיף שכן מוכח מהתנא דבי אליהו (ח"א ריש פכ"ז), דאתיא שם בזה הלשון: יש לו לאדם, מזונות הרבה בתוך ביתו, ובקש לעשות מהן צדקה כדי שיפרנס אחרים, כאי זה צד יעשה, יפרנס את אביו ואת אמו תחילה, ואם הותיר יפרנס את אחיו ואת אחותו, ואם הותיר יפרנס את בני ביתו, ואם הותיר יפרנס את בני משפחתו, ואם הותיר יפרנס את בני שכונתו, ואם הותיר יפרנס את בני מבוי, מכאן ואילך ירבה צדקה בישראל. והאריך עוד להוכיח שקדימה היא לגמרי עיי"ש בראיותיו. ואפילו בנדר, כתב שם שיכול להתיר את נדרו ע"מ ליתן לקרוביו 'דזה ודאי ניחא להקב"ה שהוא דעת התורה שצותה להקדים הקרוב לגמרי'.

מסקנת הדברים

המורם מכל הנזכר, שלפי רוב הראשונים והפוסקים רשאי לתת את כל מעשרותיו לקרוביו העניים. ולא זו בלבד שרשאי, אלא כן יש לנהוג לכתחילה וכדין התורה שיש להקדים את קרוביו העניים. וכך הכריע רבנו החפץ חיים בספרו אהבת חסד (פרק יט ה"א) שיש קדימה לתת את מעשרותיו לקרוביו העניים.

ענף ג – לאלו מטרות מותר להשתמש בכספי מעשרות

הנה עיקר תכלית מעשר כספים היא ליתנו צדקה לעניים. אלא שהקדמונים דנו על צדקות ומצוות שונות האם מותר לתת את מעות המעשרות עבורם. ועיקרי הנידונים הם שלושה: א' לתת לצדקה שכבר מחויב בה כגון מתנות לאביונים ופדיון שבוים. ב' דברים שאינם צדקה ממש כגון פרנסת בניו הגדולים. ג' עבור מצוות אחרות שאינם צדקה. ויתבארו הדברים לפנינו בס"ד.

נתינת מעות מעשר לצדקה שכבר מחויב בה

כתב המהרי"ל בתשובותיו (נו ז) שאינו רשאי להשתמש במעות מעשר כדי לפרוע חוב שמחויב לעניים, יעויין שם שנשאל בענין מתנות לאביונים בפורים מכספי מעשר, דמחד י"ל שלא יצא דמעשר הוא ממון עניים נמצא דנותן לעניים משלהם, או דילמא כיון שדין מתנות לאביונים הוא כדי לשמחם, מה אכפת להם איזה כסף נותן להם, ועוד שיש לאביון טובת הנאה במה שנותן דווקא לו ולא לעניים אחרים והוא שמח בכך. והשיב שאינו יוצא, דמתנות לאביונים תקנת חכמים, ודבר שבחובה הוא, ונמצא שהוא פורע חובו במעשרותיו [ואף למ"ד טובת הנאה ממון, הוי דבר שבחובה שאינו בא אלא מהחולין].

אכן לדעות שמעשר כספים הוא מנהג בעלמא, מסתבר שיתירו בזה לפרוע חוב שמחויב לעניים במעות מעשר, דסו"ס העניים הם שמקבלים. וכן מבואר בב"ח (יו"ד סי' שלא ס"ק יט) על מה שכתב הטור שם שמעשר עני של פירות אסור ליתנו לפדיון שבוים ולכיס של צדקה שפסקו עליו בני העיר כיון שפורע חובו ממעשר, כתב הב"ח וז"ל: ומיהו אין זה אלא במעשר עני מזרע הארץ שהיא מצוות עשה של תורה, אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן ככספים ושאר רווחים, אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבויים, שהרי אינו חייב בה לא מהתורה ולא מדרבנן.

ויש לחקור, האם כוונת הב"ח שמאחר שאין זה אלא מנהג, ברצותו מקיימו וברצותו אינו מקיימו, וממילא יכול לתת לצדקה ולפדיון שבויים, ואין ערך נפרד נוסף ששמו 'מעשר כספים'. או שהפירוש שכך הוא המנהג שנהגו, לתת לכל צורך שירצה, ובכך מקיים את מנהג מעשר כספים נוסף על מצוות צדקה ופדיון שבויים. ונראה יותר שכוונתו כצד ב'.

פרנסת בניו הגדולים ממעות מעשר

כתב המהר"מ מרוטנבורג (דפוס פראג סי' ע"ה): לפזר מעשרותיו לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם, מותר, דאפילו לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו, וכ"ש לבניו דמותר. והוא במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה, עכ"ל.

והש"ך (יו"ד סי' רמט ס"ק ג) העתיק דבריו להלכה. והוסיף דמשמע שאפילו כשיש בידו יכולת לפרנס את בניו מכספו, מותר לפרנסם ממעות מעשר, דזה נחשב צדקה.

אמנם נראה שהט"ז חלוק בזה, דהנה הט"ז כתב שם שיש דברים המוגדרים צדקה ומכל מקום אין ליתנם ממעות מעשר. והביא דוגמא לזה וז"ל: תדע, דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ.) דהוי בכלל עושי צדקה בכל עת, וכי ס"ד שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים, עכ"ל. והנה אף שהזכיר בלשונו "קטנים", הדבר ברור שאין כוונת הט"ז לקטנים פחות מגיל שש שהרי פרנסתם היא חיוב ממוני גמור ופשיטא שאסור, ובגמ' שאמרו שזה בכלל צדקה בהכרח איירי בבניו יותר מגיל שש [או למ"ד שאין חייב לזון גם בפחות משש] (ועיין מהרש"א), ועל זה טוען הט"ז שאף שזה מוגדר צדקה אסור ליתנו ממעשר.

ולהלכה כבר הכריע רבנו החפץ חיים בספרו אהבת חסד (פרק יט ה"א) כדעת המתירים לפרנס בניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם ממעשרותיו, דהוי צדקה גמורה, ואפילו כשיש יכולת בידו לפרנסם ממקום אחר. וצריכים אנו לדעת, שלאחר שרשאי להסיט לשם את כספי המעשר, הרי שיש בזה עדיפות לתת צדקה לקרוביו, וכמו שהתבאר בארוכה בענף ב'.

דעת האוסרים להשתמש במעשר לקיום מצווה אחרת

המהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' עד) בתשובה, אסר לשנות ולהשתמש במעות מעשר לצורכי מצוות שאינם צורך עניים, דנראה כגוזל את העניים, דכבר זכו בהם עניים.

והרמ"א (יו"ד ריש סי' רמט) פסק ג"כ: אין לעשות [ממעות] מעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים, עכ"ל. ומקור הדברים מהמהרי"ל (הל ר"ה ג). ושפתיו ברור מיללו שאין לקיים מצוות בכספי מעשרות. והן אמנם שיש שנקטו[4] שלא אסרו המהרי"ל והרמ"א רק במצוות שהם חובה [מצד פורע חובו ממעשר] אבל מצוות שאינם חובה מודים שמותר, אך כבר כתב החתם סופר (שו"ת יו"ד רלא) שאי אפשר לפרש כן, שהרי להדיא הביאו דוגמא לאיסור של נרות לבית הכנסת, וזו אינה חובה.

והנה שיטה זו מבוארת היטב, אי נימא דמעשר כספים הוא חיוב מדינא מדאורייתא כמעשר עני או שדרבנן קבעו שיעור חובה בצדקה של מעשר. אבל לדברי רוב הפוסקים שמעשר כספים אינו חיוב אלא מנהג בעלמא היה מקום לדון שמותר להשתמש בו לצורכי מצוות אחרות, אלא שבמהר"ם מרוטנבורג נקט להדיא שמעשר כספים הוא מנהג ומכל מקום אסר וזה לשונו: מעות מעשר יראה אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצוה אחרת דנראה כגוזל עניים, דאע"פ שאינו מן התורה אלא מנהג הא קיי"ל דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם וכו' מעות מעשר כספים כבר זכו בהם עניים ע"י מנהג שכך נהגו כל הגולה ואין לשנות מעניים למצוה אחרת, עכ"ל. ומכל מקום יש נפק"מ, שאם מעשר כספים הוא מנהג יכול להתנות בזמן שמתחיל לנהוג מעשר כספים שיוכל להפריש ממנו לצורכי מצוות [אך אם הוא חיוב מדינא לא יועיל בזה תנאי], כן כתב החתם סופר (שם)[5].

דעת המתירים להשתמש במעשר לקיום מצוות שאינם חובה

הדרישה (יו"ד סי' רמט) הביא בשם תשו' מהר"ר מנחם, שהתיר ליתן מן המעשר להיות בעל ברית או להכניס חתן לחופה או לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה המצווה. הרי שמתיר להשתמש במעשר לקיום מצוות אחרות באופן שאין לו יכולת לקיימם בלא זה.

והעתיקו דבריו להלכה, הט"ז (סק"א) והש"ך (סק"ג). ויותר מזה מתבאר מדברי הגר"א (על הרמ"א שם) שכל מצוה שאינה חובה מותר לקיימה ממעשרות, ודווקא מצוות שהם חובה אין רשאי לפורעם ממעשרות, ומהטעם המבואר בגמרא בביצה (יט:) שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

והנה טעם שיטה זו מבואר היטב אי נימא שמעשר כספים אינו חיוב מדינא אלא מנהג בעלמא. אך יש לתמוה טובא על הט"ז, שלדעתו מעשר כספים הוא חיוב גמור כמו שנתבאר בענף א', שנתנו חכמים שיעור במצוות צדקה עשירית ממונו, ואם כן מהיכי תיתי שיוכל להוציא מעשרותיו עבור מצוות אחרות שאינם צדקה. וביותר תמוה דעת רבנו הגר"א, שנראים דבריו שמעשר כספים הוא חיוב דאורייתא בגדר מעשר עני, יעוין שם שהביא המקור לחובת מעשר כספים מה'ספרי' המובא בתוספות בתענית, ואיך שייך לתת מעשר עני דאורייתא עבור מצוות אחרות.

ונראה להוציא משיטתם יסוד גדול בהלכות צדקה. שאע"פ שעיקר המושג של צדקה הוא לעניים, אבל איננו דווקא ל'עניי ממון' אלא נועד גם למלא את החסר של היחיד ושל הכלל, ומילוי צורכיהם בכלל צדקה הוא. ונביא ראיות לדבר:

א. לשון הרא"ש (שו"ת כלל יג סי"ד): על אודות "צדקות" שמתנדבין לצורך בית הכנסת או לצורך בית עולמים, יראה לי שבני העיר יכולין לשנותן לצורך תלמוד תורה שהוא עילוי קדושה חמורה, עכ"ל. והובא כלשונו בטור ובשו"ע (יו"ד סי' רנט ס"ב). הרי שכינו את צורכי הציבור "צדקה".

ב. ויותר מזה מצאתי במהרי"ק (חדשים סי' מד) שכתב: נראים הדברים דכל מי שהוא עושה חפצי שמים קרי 'צדקה', ככתוב והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. גם השבת העבוט כדי שישכב בשמלתו קרי לה קרא 'צדקה', כנאמר ולך תהיה צדקה.

מעתה זהו הביאור בדברי הט"ז והגר"א שהתירו להשתמש במעות מעשרות לצורכי מצוות אחרות כבעל ברית וקניית ספרים, דגם ענינים אלו בכלל צדקה הם. [אלא שמצוות שהם בגדר חובה עליו, לא ניתן לקיימם ממעשרות דפורע חובו ממעשר].

ולמעשה: החפץ חיים בספרו אהבת חסד (פי"ט ס"ב) הביא את שתי הדעות, ולא הכריע מפורשות.

ענף ד – להניח מעשרות לצורך קרוביו לאחר זמן

איסור בל תאחר בצדקה

בגמ' (ר"ה ו.) אמרו שיש איסור בל תאחר בצדקה. אמנם מבואר ברמב"ם (מתנות עניים פ"ח ה"א) ובשו"ע (סי' רנז ס"ג) שעובר בלאו זה רק כשיש עניים מצויים אצלו. וברא"ש (פ"א ס"א) הוסיף סייג נוסף, וזה לשונו: אמר רבא וצדקה מיחייב עליה לאלתר, מ"ט דהא קיימי עניים. יראה דמיירי בדמפריש מעות לצדקה בסתם, דומיא דנדר ונדבה וקרבנות. אבל יכול אדם להפריש מעות לצדקה שיהו מונחין אצלו ליתנם לעניים מעט ע"י מקום שיראה לו ואין בשהייתו משום בל תאחר. והו"ד בטור ובשו"ע.

היתר האגרות משה לחסוך כספי צדקה לצורכי נישואין

נשאל האגרות משה (יו"ד א קמד) האם מותר לחסוך כספי צדקה לצורך נישואי אח. ומהות השאלה היא, האם צדקה לצורך העתיד של קרוביו דוחה עניים של עכשיו. והשיב להתיר, על יסוד שתי הנחות וכדלהלן:

א. תחילה יסד שאין נפק"מ בין צורך עתידי לצורך מיידי בצדקה של יחיד, דהן אמנם שבגבאי צדקה מוכח מהש"ך (סי' רנא ס"ק טז) שיש להקדים עני שיש לו צורך מיידי, אבל בהפרשה של יחיד אינה כן, דגדרה כמתנות כהונה שיש לבעלים טובת הנאה, וכמו שבמתנות כהונה יכול להקדים כהן עשיר אם ירצה וכדמוכח מתוס' בחולין (קד), כמו כן בצדקה דיחיד, יש לבעלים טובת הנאה ליתנו לכל מי שרשאי ליקח צדקה, אפילו צורכו פחות משל עניים אחרים.

ב. עוד חידש, שכל מי שצריך להשיא את בתו הוא בגדר עני שמותר ליטול מן הצדקה, אפילו אם יש לו מאתיים זוז, שטעם שיעור מאתיים זוז שקבעו חז"ל להגדיר כעני, הוא כי שיערו שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה (לשון הר"ש פאה ח, ח), ולנישואין הרי לא יספיק לו שיעור זה. והוסיף, שברור שרשאי האב לקבל לצורך כך צדקה, לא רק קרוב לזמן החתונה, אלא אף קודם לכן, ואף קודם שנשתדכה בתו, כדי שיהיה לו במה לשדכה ולהשיאה[6].

מעתה כיון שהוא רשאי לקבל, גם האחים רשאים להפריש הצדקה שלהם עבור זה אף עתה שעדין לא נשא, אם לפי דעתם צריכין להתחיל לצבור את הסכום מבעוד מועד. [אלא שצריכים להוציא מרשותם ולהקנות לאחיהם תיכף, דאל"כ לא יצאו עדין במצות צדקה. ואם אינם מאמינים לו שיקיים התנאי לשבת וללמוד, יצטרכו להניח בבנק בפקדון כדי שייצא מרשותם סך הצדקה].

אמנם בסוף התשובה סייג דבריו, וכתב שאין ראוי לתת את כל המעשרות רק לצורך הזה. ואף שמדינא מותר לתת את כל הצדקה לקרוב אחד, כמתבאר מלשון הש"ך (ס"ק יט) ובהגר"א שם. אך למעשה יש בזה חילול השם, שיאמרו שאין חוששים למצות צדקה והחזקת תורה. וגם יגרמו שאחרים לא יתנו. לכן ינהגו שהחלק הגדול יפרישו עבור אחיהם, ובנותר יתנו לשאר הצדקות והחזקת ישיבות, ובזה יקיימו המצוה כהוגן וקדוש ש"ש.

דעות שונות בזה בין פוסקי זמנינו

הגר"י בלוי בספרו צדקה ומשפט (פ"ו הערה יד) הביא בשם אחד מגדולי הדור, שנקט ג"כ כדברי האגרות משה והתיר לחסוך כספי מעשרות לצורך נישואי ילדיו.

לעומת כן, דעת הגר"נ קרליץ זצ"ל בספרו חוט שני (שבת ח"ב) שאין לחסוך את כספי המעשר לצורך נשואי בניו. אבל לא הביא לכך מקור או נימוק.

ובקובץ מבקשי תורה (עמו' מז) הביא בשם רבנו הגרי"ש אלישיב זי"ע שמותר רק משהגיעו לפרקן, ואמר שזה יוצא בבנות מגיל 17 ובנים מגיל 18. ומהגר"ש ואזנר הובא שם שהתיר מגיל 11 או 12. ולכאורה ביאור דבריהם שקודם לכן אין הבן בכלל עני.

ענף ה – עשיית עסקה בכספי מעשר

השבט הלוי (ח"ח סי' ריג) נשאל מאחד שרצה להשקיע את כספי המעשרות, ולתת לצדקה עשרה אחוז גם מהרווח, ופסק להתיר כדלהלן.

הנה נושא זה של עיסקה בכספי צדקה, כבר נזכר במשנה (שקלים פ"ד מ"ג) וכך שנינו: רבי עקיבא אומר אין משתכרין משל הקדש ולא משל עניים. אם כן לכאורה מבואר שאסור. אמנם הביא השבט הלוי, שבגמרא (כתובות קו) התבאר שכל טעם האיסור דדילמא מתרמי ליה עניא וליכא למיתבא ליה, ז"א שחששו חז"ל שימנע ממצוות צדקה בשעתה, אבל להפסד הצדקה על ידי עיסקה לא חששו חז"ל. ועל פי זה כתב הספר התרומות (שער מו) שאם נמצא אדם מהימן, ועושה מסחר באופן שיהיה כסף מצוי תמיד כגון חילוף כספים, שפיר דמי. ויותר מזה כתב הבית יוסף (יו"ד סי' רנ"ט) שבכספי צדקות שבעיקרן עומדים לזה שלא לחלקן לעניים, אלא הקרן קיימת ומחלקים הריוח, פשיטא שמותר. והו"ד ברמ"א שם, וכתב שכן המנהג. א"כ עלה בידינו שכאשר אין חשש מניעה ממצוות צדקה בשעתה, מותר להשקיע כספי צדקה.

ועל פי זה כתב השבט הלוי, שבכספי מעשרות לא מתחיל כל הנידון, כי כל עיקר המנהג מעולם לא היה לתת את כספי המעשרות מיד, אלא אדרבה מימות עולם נהגו רבים לתת בסוף השנה, א"כ לא שייך כאן ענין של מניעה מצדקה בשעתה, ולהפסד הכספים על ידי העיסקה לא חששו חז"ל כל עיקר כאמור. וביותר, שהרי כתב התשב"ץ דמי שנשתמש במעשר כספים של עצמו פטור מלשלם, וסברתו שמעשר כספים הוא רק דין דרבנן או אפי' פחות מזה.

ולמעשה כתב שראוי שינהג כך, יתנה מכאן ולהבא בדרך תנאי על הפרשת מעשר כספים שלו, שהוא מפרישם על מנת להשקיע אותם בעיסקה בטוחה [שהיא קרוב לשכר ורחוק מהפסד, ואף שאינו מקבל על עצמו ממש אחריות הפסד, וכדרך מנהגו בעיסקאות בעלמא], ועשירית מן הרווח יהיה לצדקה, ואז מותר הוא לכתחילה להשקיע כספי מעשרותיו ע"מ לזכות את העניים.

עלה בידינו, שמותר להשקיע את כספי המעשרות, בהשקעה בטוחה.

ענף ו – האם אב מחויב להשיא בניו ובנותיו

כאמור, נקטו רוב הפוסקים שמותר להשתמש בכספי צדקה ומעשרות לצורך מימון הוצאות נישואי הילדים. אלא שעלינו ללבן את הנושא של חובת האב להשיא בניו ובנותיו, דאם באמת חיוב מוחלט הוא, נכנס ענין זה לסוגיא דפורע חובו מכספי צדקה.

המשך ענף ו' יושלם בקרוב…..

מסקנת הדברים

• מותר להשהות כספי מעשרות, ואין בזה בל תאחר כשהפרישם על דעת כן.

• רשאי להשהות את כל מעשרותיו או על כל פנים את חלקם הגדול, לצורך מימון הוצאות נישואי בניו, כדברי האגרות משה ורוב הפוסקים [ויש להקנות הכסף לבנו מיד עבור צורכי החתונה].

• יכול להתחיל לעשות כן כשילדיו עדיין קטנים, ואף להפוסקים שהזכירו גילאים מאוחרים יותר, נראה שכוונתם היא שיתחיל לחסוך רק מזמן שמקובל לעשות כן, ובימינו הלא מקובל לחסוך כבר מקטנות, בתוכניות הגמחי"ם השונות ובפרט לדעות הרבות בפוסקים שמעשר כספים הוא מנהג.

 

 

 

[1] לפנינו ליתא.

[2] לרבנו שמשון ב"ר צדוק תלמיד המהר"ם מרוטנברג.

[3] בעל שו"ת גינת ורדים

[4] משמעות באר הגולה שם.

[5] אלא שהחתם סופר סותר דבריו בתשובה זו ובתשובה שאחריה, האם לדעת המהר"יל והרמ"א מעשר כספים הוא מנהג [ויועיל תנאי] או שהוא חיוב דאורייתא [ולא יועיל תנאי], וצ"ע. וכבר עמד על סתירה זו הפתחי תשובה (סי' רמט סק"ב). והאחרונים הוכיחו שדעת מהרי"ל שמעשר כספים הוא מנהג ממה שכתב בסימן נד: והאחרונים לא הסכימו עם החת"ס והוכיחו זאת מכתיבת המהרי"ל עצמו בסי' נ"ד שכתב: אבל מעות מעשר שאנו לוקחים מן הריבית אינו אלא מנהג, משום הכי אינו צריך להתנות. מ"מ כיון שיש לו סמך מן המקרא 'עשר תעשר' דמיירי בכל עישורא ומשום הכי אנו לוקחי' מעשר מכל דבר, עכ"ל. מפורש בדבריו שאינו אלא מנהג שיש לו סמך מהתורה.

[וע"ע בחתם סופר (שו"ת יו"ד סי' רלא) שם, לגבי אבי כלה שהתחייב למחותנו לפרנס את בנו החתן אצלו לאחר החתונה, וכבד עליו עול פרנסתו ורוצה מעתה לתת ממעשרותיו. וכתב למסקנא: נמצא לנידון שלפנינו, אם מיד בשעת נישואים היה דעתו לחייב עצמו לפרנס הזוג ששה שנים ממעות מעשר, שפיר דמי. ומ"מ נראה לי מהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו. דוגמא להא דתנינן בפאה. אך אם בשעת חיובו בשעת נישואים לא היה דעתו ליתן ממעשר שלו, הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג ששה שנים ואין אדם פורע חובותיו ממעשר ואפילו מי שאנס המלך גרנו חייב לעשר שלא יפרע חובו ממעשר].

[6] ובשאלה שם, דרצו לתמוך באחיהם שהוא בן תורה שיוכל להמשיך בלימודו לאחר החתונה, כתב האגרות משה שכ"ש הוא שמותר ליטול מן הצדקה, שהרי התירו לנו בדורותינו למי שהתנדב לבבו לשקוד על התורה ואי אפשר לו להתפרנס אם לא שיטול צדקה, כמפורש ביו"ד (סי' רמו סעי' כא) שאפילו אם הוא בריא מותר. ובש"ך (סק"כ) הוסיף, שרשאי ליקח גם קודם שנשא שעדין אין לו הצורך, בשביל הצורך שיהיה לו אחר הנישואין.